עז' המנוח ליכט איגור ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין חלקי

1.לפני תביעה כספית, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, שהגישו תלויי המנוח ליכט איגור ז"ל (להלן: המנוח), יליד 11.12.69, ועזבונו, בגין נזקים שנגרמו להם עקב מותו המיידי בתאונת דרכים קטלנית, ביום 10.11.05, שעה שהרכב בו הוא נהג התנגש במשאית, בהיותו כבן 36 שנים.

התובע 1 הינו עיזבון המנוח, על שתי יורשותיו, בהתאם לצו הירושה, שהן התובעות 2, והן תובעות גם ב"כובען" כתלויות המנוח, כפי שיובהר להלן.

התובעת 2, ליכט ענת, הינה בתם היחידה, והמשותפת, של המנוח ורעייתו, ילידת 9.08.04, כאשר במועד התאונה היתה כבת שנה ו- 3 חודשים, וכיום היא בת חמש וחצי שנים.

התובעת 3, ליכט לריסה, הינה אלמנת המנוח (להלן: האלמנה), ילידת 24.02.69, כאשר במועד התאונה היתה כבת 36 ומחצה, וכיום היא בת 41 שנים.

הנתבעת, מנורה חב' לביטוח בע"מ, הינה חב' הביטוח אשר ביטחה את רכבו של התובע במועד הרלוונטי לתאונה, בהתאם לפקודת רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970.

ביום 9.04.08 הודה ב"כ הנתבעת בחבותה, מכוחה של פוליסת ביטוח תקפה בעת התאונה, ולפיכך, יתמקד הדיון בשאלות הנוגעות להערכת הנזק ולשיעור הפיצויים בלבד.

2.קודם לדיון בראשי הנזק, נדרש לקבוע את בסיס שכרם של המנוח והאלמנה עובר לתאונה, ואת פוטנציאל השתכרותם העתידי, ככל שקיים, בהתאם לנתונים שהונחו בפני ביהמ"ש.

א. השתכרות המנוח:

מן הראיות עולה, כי המנוח עלה ארצה בשנת 1994, שירת בצה"ל, ועבד במספר מקומות, דרך חברות כח אדם שונות, כאשר החל מ- 4.12.03, הועסק המנוח, עד לפטירתו בתאונה נשוא תיק זה, כפועל במפעל "דייל ישראל בע"מ", VISHAY, בדימונה.

הצדדים חלוקים באשר לשיעור הכנסת המנוח, שיהא הבסיס לחישוב ההפסדים שנגרמו לתובעים.

לטענת התובעים, עמד שכרו החודשי הממוצע של המנוח, ערב פטירתו, על סך של 5,283 ₪ נטו, ובצירוף הצמדה ליום הגשת הסיכומים מטעמם - סך של 6,033 ₪ נטו. כמו-כן, הם טוענים שלולא התאונה, היה המנוח צפוי להשביח את שכרו, ולהגיע לשכר חודשי של 10,000 ₪ לחודש. הנחה אחרונה זו, באה לעולם, לשיטתם, מחוות דעת והערכות שניתנו ע"י מנהלי המנוח והאחראים עליו, אשר התרשמו לטובה מביצוע העבודה על ידו ומהצטיינותו בה. לעניין זה, העיד מטעמם מר סמיון טאוזרמן, שהיה האחראי על משמרת העובדים שעליה נמנה המנוח, ואשר כללה 85 עובדים, מהם 80% דוברי השפה הרוסית, במשך כשנה וחצי. בתצהירו, מיום 12.07.07, מציין טאוזרמן, כי בעת הרלוונטית, הוא עצמו הרוויח בין 6,000 ₪ ל-7,000 ₪ לחודש, ומניח שהמנוח היה יכול להתקדם בעבודה ולהגיע לתפקיד של אחראי משמרת, ואף מנהל מח' ייצור, וזאת לאור מאפייניו בעבודה, היותו חרוץ, מוכשר ו"הבולט והמצטיין" מבין העובדים.

לטענת הנתבעת, ישנו קושי להבין מהתלושים שהוגשו מה היה שכר המנוח, שכן, הם אינם רציפים, וחלקם קטועים באופן שלא ניתן לדלות מהם מלוא הפרטים הנדרשים. עם זאת, לשיטתה, ניתן לומר כי בין השנים 2003-2005, עמד שכרו הממוצע של המנוח על 4,927 ₪ נטו לחודש, ובהצמדה להיום - 5,632 ₪ נטו לחודש.

אשר לאפשרות השבחת השכר, לו טוענים התובעים, משיבה הנתבעת, כי תשתית ראייתית להוכחת אפשרות שכזו לא רק שלא הונחה, אלא הינה בלתי סבירה בנסיבות העניין, ומפרטת, שבכל תפקידיו שימש המנוח כפועל, ולא קודם לתפקיד אחר בשום שלב, ובתקופות המעבר מעבודה לעבודה, היה אף מובטל. כן טוענת הנתבעת, כי לבד מהיות תצהירו של העד טראוזמן מטעם התובעים, בגדר עדות שמיעה או סברה, שיש להתעלם ממנה, אף לגופה, ניתן לומר שהתפטרות עד זה, כעבור כ- 5 שנים, מלמדת על חוסר קביעות והיעדר אפשרות לצפות יציבות המנוח במקום העבודה.

את שכרו החודשי של המנוח, בערכי נטו (ובהינתן מגוריו באזור עדיפות לאומית, ששכרו ברוטו שווה כמעט לנטו), יש לגזור מתלושי 4 המשכורות האחרונות, עובר לתאונה. התלושים הרלוונטיים צורפו לכתב התביעה ולתיק המוצגים (ת/6), והם מלמדים על שכר כדלקמן:

בחודש שלפני התאונה, אוקטובר 2005 - מדובר בסך של 8,128 ₪ (ער אני לכך שחודש זה כולל תשלומים בעד דמי הבראה).

בחודש ספטמבר 2005 - מדובר בסך של 5,258 ₪.

בחודש אוגוסט 2005 - מדובר בסך של 4,370 ₪.

בחודש יולי 2005 - מדובר בסך של 3,917 ₪.

ובממוצע - 5,418 ₪. סכום זה משוערך להיום, עומד על סך של 6,150 ₪, ומהווה את שכרו של המנוח ערב התאונה, לצורך חישובי העבר.